המסע שלי התחיל הרבה לפני קו הזינוק

הצבא

שירתי כלוחם ומפקד בחטיבת הצנחנים. זה המקום שבו למדתי את הדבר הראשון שאני מלמד היום כל מתאמן: שהגוף כמעט תמיד יכול יותר ממה שהראש מוכן להאמין — אבל רק אם מכינים אותו לזה נכון, ולא זורקים אותו למים.

למדתי שם גם את הצד השני של אותו מטבע. שאדם שנשבר בלי הכנה לא נעשה חזק יותר, הוא פשוט נשבר. ההבדל בין השניים הוא תכנון.

השבר

השביעי באוקטובר שינה את החיים שלי. נפצעתי, והתקופה שאחרי הייתה קשה יותר מכל אימון שעברתי — לא בגלל הכאב הפיזי, אלא בגלל שלא היה לי מה למדוד את עצמי מולו. הזיכרונות לא נתנו מנוח, והתמודדתי עם גרסה חדשה של עצמי שלא הכרתי.

הדרך חזרה

הספורט לא היה בריחה. הוא היה מבנה. אימון הוא הדבר היחיד שקורה בלי קשר למה שקרה אתמול — יש תוכנית, יש מספר, ויש תוצאה. כשהכל היה מעורפל, זה היה הדבר היחיד שהיה חד.

התחלתי מהמעט שיכולתי. ומשם, צעד אחרי צעד, הגעתי לסיום IRONMAN 70.3 במישיגן ולהשתתפות ב-ISRAMAN 113. לא כי נעשיתי מוכשר, אלא כי לא הפסקתי להופיע.

למה אני מאמן

כשעברתי את זה הבנתי שהכלים שהחזירו אותי הם לא כלים של ספורטאים מקצוענים. הם כלים של אנשים רגילים שצריכים מסגרת: תוכנית שמתאימה לחיים האמיתיים, מדידה שמראה שיש התקדמות גם כשלא מרגישים אותה, ומישהו שמחזיק אותך באחריות כשאין לך כוח.

היום אני מאמן מוסמך מטעם מכון וינגייט — כושר גופני ובריאות ואימון קטינים — ומאמן טריאתלון מוסמך UESCA. אני מלווה מתאמנים פרונטלית ואונליין — חלקם מתחילים מאפס, וחלקם ספורטאים שרוצים לשבור שיא אישי.

ואני עדיין מתאמן בעצמי. באוגוסט 2026 סיימתי את IRONMAN טאלין — המרחק המלא, 16:23 שעות. כי קשה ללמד מישהו איך להתמודד עם קו זינוק אם שכחת איך זה מרגיש לעמוד בו.

מה אני לא

אני לא רופא, לא פיזיותרפיסט ולא דיאטן, ואני לא מתיימר להיות. אם יש לך פציעה או מגבלה רפואית — אני אשלח אותך להתייעץ עם מי שצריך, ונבנה תוכנית שעובדת סביב המגבלה. אני גם לא אבטיח לך תוצאות בשבועיים. מי שמבטיח — מוכר לך משהו.